תהיתן פעם מה היה קורה אם הייתן לוקחות רעיון טוב וחזק שהיה לכם פעם, ואז עובדות עליו ומפתחות אותו במשך כמה שנים טובות עד שכל גבול אפשרי שחשבתם שיכול לו, נעלם?
מקום כזה שהמח והיד הם אחד וכל שנשאר הוא לבחור לאן לתעל את הקריאטיביות הזו.

ובכן, התשובה לכך בפינתנו האהובה ״מקעקעים.ות תל-אביבים.יות״. מקעקע שמכיל בתוכו את השילוב המושלם בין אסתטיקה, קו ברור ועולם דימויים עשיר.

הכירו את רוי וקסלר, (33) במקור מהישוב בית-אריה, מגיל 18 ועד היום בתל אביב. בתחום הקעקועים כבר 6 שנים, עובד בסגנון בלק וורק, ועיקר האמנות שלו מתמקדת באנטומיה ותרבות הפופ. עובד בסטודיו פרטי בצפון הישן של תל-אביב יחד עם בן-זוגו ג’וזף.

ספר בכמה שורות קצרות על העסק שלך ועלייך כמעצב/אמן/מאייר?
לאחר 5 שנים בסטודיים שונים, לפני כשנה פתחתי מקום פרטי משלי והגשמתי את ״חלום העצמאות״. תמיד הרגשתי כבשה שחורה, לא רק בתחום בקעקועים, והעצמאות נתנה לי אפשרות לביטוי עצמי בדיוק כפי שרציתי. זה מתחיל בעיצוב, המוזיקה, סוג הלקוחות שמגיעים וחשוב מכל האפשרות לבצע אך ורק את הסגנון שאני כל כך אוהב.

התחלת מאיפור ועברת לקעקוע? או שפספסתי משהו בדרך? ספר לי על הדרך עד היום.
איפור היה החלום המקצועי הראשון שלי. רציתי להיות מאותם מאפרים שעושים צלקות ואפקטים, סטייל המספריים של אדוארד. אחרי הלימודים הבנתי שזה לא מספיק לי ובמקביל כבר לימדתי את עצמי כמה תוכנות והתחלתי לעבוד כמעצב גרפי בעיקר לחיי הלילה ותחומי הקהילה הגאה (לדוגמא פסטיבל לסבית קטלנית בעשור האחרון). לאחר מכן למדתי 4 שנים אנימציה ב״מנשר לאמנות״ (סרט הגמר שלי ״Damn Those Crows” הוקרן בפסטיבל קאן). השלב הבא היה תחום הקעקועים, תחום שתמיד חלמתי עליו, ובאותו רגע זה היה הזמן הנכון. Sonia tattoo lady שגם היתה המקעקעת שלי, הסכימה לקבל אותי להיות המתלמד הראשון שלה. לא יכולתי לדמיין חוויה טובה מזאת. היא נתנה לי את כל הכלים והידע הנדרשים לתחום עם טונות של תמיכה ואהבה.

המוטיבים שלך מאוד ברורים ורווים בדיו? איך זה הגיע למקום הזה?
אחד האלמנטים העיקריים שאני מתעסק בהם באמנות שלי, הן סילואטות שחורות. יש משהו בבחירת סילואט נכון, שרק בכתם שחור אחד יכול להביע כל כך הרבה. הדיו, נותן לי את הכוח לשבור את הצורות האלה, ולהרכיב מהן עולם אחר. בשונה מסילואט שהוא מאד ברור – הדיו הוא לא. יש משהו בדיו שניתן לשליטה, ויש את הקסם שלו, כשמתחילים לרקוד איתו.

פרוייקט שלימד אותי המון, היה הפקת אופנה עם הצלם רון קדמי והמעצב עידן לרוס למגזין ״את״ לפני הרבה שנים. הזמינו אותי לצייר עורבים על קיר ששימש כרקע לדוגמנית. באופן ספונטני העורבים השחורים הפכו לנזילות דיו שפשוט קרו לפי איך שהוא נזרק על הקיר. היופי של הדיו בחופש שלו, הוא לא משהו שניתן לייצר או לתאר. אבל הוא כן משהו שאפשר להשתמש בו.

ומשם אפשר לומר שהסגנון הכי מוכר שלך הוא שלדים בתוך סילואטות או איך אתה מגדיר את זה?
בלימודים שלי ב״מנשר לאמנות״ התמקצעתי ברישום אנטומי, עסקנו המון במחקר של שלדים ותנועה, משהו בבסיס הזה משך אותי. העובדה שכמעט כולנו עשויים מאותם חלקים, רק בצורה קצת אחרת. לאט לאט מצאתי את עצמי מתחיל להפוך את כל דמויות הילדות שלי לשלדים, את החברים שלי, ובעצם כל דבר שראיתי הפך לשלד וסילואט.

 יש שלושה חלקים בעבודה שלי, סילואט שחור על חלקיו השלמים והחסרים, השלד והדיו שמחבר ביניהם. סילואט יכול להיות גם צורה גרפית לצורך העניין, ולאו דווקא הסילואט הברור של השלד. אני חושב שזה אחד הדברים שהכי מעניינים אותי לפעמים. לייצר שלדים לאו דווקא לדברים שאליהם הם נועדו, או לאלו שאין להם. 

איך העבודה עם לקוחות? אתה יוצר גם לפי בקשה?
המון אנשים אוהבים לבחור סקיצות מוכנות שזה כבוד גדול ותמיד מרגש. ויש את אלו שרוצים לקחת חלק בתהליך. אישית אני מאוד אוהב לעבוד עם הלקוחות שלי. זה עובד בצורה כזו שהם מביאים את הרעיון הראשוני, אנחנו נפגשים וחושבים יחד, לאן אפשר לפתח את הרעיון. ומשם קובעים לקעקוע. 

ספר לי על פרוייקטים יוצאי דופן שעשית? הכי אהבת? היית רוצה לעשות עוד?
בדיוק בימים אלו השקתי פרויקט חדש “X-Roy Collection“, יצירת אנטומיה ושלדים על חפצים.
בחודש האחרון של הבידוד, מצאתי את עצמי מוציא לאור פרויקט מגירה שרציתי המון זמן. לקחתי סוס נדנדה מעץ, ועיצבתי אותו בסגנון שלי. אני מאוד אוהב לעבוד בטכניקות של רדי-מייד. לקחת דברים קיימים ולמצוא את השלד הפנימי שלהם. כך אנשים יוכלו להעביר אלי חפצים שהם אוהבים, ויקבלו אותם חזרה קצת אחרת. זה יכול להיות סקייטבורדים, בובות סמרטוטים, צעצועי עץ, אגרטלים או כמעט כל דבר בעצם. זהו פרויקט שאני מקווה להמשיך איתו הלאה.

מה הן העבודות שלך שקיבלו הכי הרבה תגובות? ולמה לדעתך?
העבודה שלי שקיבלה הכי הרבה אהדה עד היום היא השלדים של בארט וליסה סימפסון. אני מניח מהסיבה הראשונה שהם דמויות מאד אהובות ומוכרות, פלוס יש המון כוח בלראות שתי דמויות עומדות כשלד אחת ליד השניה. במיוחד במיקום כמו כפות ידיים. 

ספר לי על מי השפיעו עלייך ועל הפרקטיקה שלך הכי הרבה?
אחת התכונות הבולטות שקיבלתי מאמא שלי, היא אובססיה קשה לסרטי אנימציה או “סרטים מצוירים” כמו שקראו להם פעם. יש משהו מאוד מרגש בלקיחת דמויות, שמעוצבות ללא קשר לאנטומיה ה״נכונה״, ולמצוא את השלדים הפנימיים שלהם. וכמובן השילוש הקדוש: היצ׳קוק, ברטון, דרוקר. אני מאוד מושפע מסגנון הפילם נואר, במיוחד מהסרטים והסטורי בורדים של אלפרד היצ׳קוק. השימוש הכל כך נכון בשחור ולבן, והכוח של אותו קונטרסט לייצר בך רגש. טים ברטון, על השילוב הגאוני בין מוות הומור ואסתטיקה. לאריק דרוקר נחשפתי בפעם הראשונה דרך הבן זוג שלי, שעשה קעקוע של אחת העבודות שלו, ונדהמתי מהטכניקות שלו והכוח בעבודה עם אור וצל, בשימוש של צורות גראפיות, חדות, מלאות בתנועה וכוח.

אצל מי אתה מתקעקע? התקעקעת?
רוב הקעקועים שלי עד כה נעשו על ידי מקעקעות. בניהן כמובן סוניה, שגם היתה המנטורית שלי, יוטה ולרה. היום אני מתקעקע בעיקר אצל בן-זוגי, ג׳וזף וקסלר, שהיה גם המתלמד שלי עד לא מזמן (:

מהו פרוייקט/קעקוע החלומות שלך?
לקבל פרויקט תקרה בהשראת בריאת האדם של דה וינצ׳י, רק בסטייל שלי.

איך קובעים קעקוע אצלך?
הכי טוב ליצור איתי קשר באינסטגרם, אבל אפשר גם במייל או בפייסבוק.

אינסטגרם: royveksler@
פייסבוק: www.facebook.com/roytveksler