הייתי רוצה להתעורר משנת הקורונה הזו שנכפתה עליי. מנסה לנווט בין הצורך באסקפיזם טוב לבין הרצון בפרודוקטיביות והנעה לפעולה.
חיפשתי זריקת אקטיביזם לוריד וחשבתי שזה זמן מצויין לראיין את קולקטיב “בוש” הכולל 7 נשים אקטיביסטיות, יצירתיות ומוכשרות.

קולקטיב בוש פועל זו השנה הרביעית לקידום אמנות קווירית-פמיניסטית מעל במות שונות, תוך יצירת מרחב בטוח הקורא ליצירת שיח ולסולידריות בין מאבקים.
בעיני מדובר בקבוצה שחשוב להכיר ולכן, ברוח התקופה, נפגשנו לשיחת זום אני ושתיים מחברות הקולקטיב: חן עמרם ונגה אור ים.
דיברנו על חלומות, שאיפות, חופש, אמנות וזהות.

איך נולד קולקטיב “בוש”?
חן: לפני 5 שנים נפגשו סטודנטיות בקמפוס לאמנויות מתחומי יצירה שונים (עיצוב, אמנות, קולנוע ועוד) שחיפשו במה שתוכל להכיל את הסיפורים שלהן במלואן בלי צנזורה במרחב הציבורי.
נגה: שיר ניומן חברת הקולקטיב, הקימה תא גאה בסמינר הקיבוצים לאחר שנחשפה לאמירות הומופוביות בקמפוס. כחלק מפעילות התא, פאינה פייגין, חברת הקולקטיב, הציעה לעשות פנזין קווירי פמיניסטי שמאגד בתוכו בצורה מאד אקלקטית כל מיני סוגים של מבט אמנותי. לפנזין קראנו בוש לאחר שהוצאנו את הגליון הראשון החלטנו לצאת מתחומי המכללה לדרך עצמאית כקולקטיב בוש. תוך כדי העשייה הבנו את הצורך והחשיבות לתוכן ומרחב מסוג זה ובמהלך החמש שנים שקולקטיב בוש פועל, הקהילה רק הולכת וגדלה.

לצערי, אין מספיק במה לשיח קווירי פמיניסטי באופן לא מצונזר ואנשים מחפשים מרחבים כאלו, מה שיצר רצון למפגש פיזי וככה בעצם לפני כ4 שנים התחלנו את התערוכות ואירועי תרבות.

הפקתן, אצרתן ויצרתן המון אירועי תרבות. היה אחד שבלט עבורכן?
נגה: לפני שלוש שנים, עשינו תערוכה בשם ‘שיח פרוזדור’ בפסאז’ באלנבי, שהיה מרכז מסחרי נטוש ביום ומועדון בלילה.
זו הייתה תערוכת פופ אפ של כמה ימים, כאשר בכל ערב התקיימו אירועים שנשזרו בתוך האמנות המוצגת בחללים של המרחב הסופר אקלקטי הזה. יצרנו פורמט של חממת יוצרות ובמשך חצי שנה נפגשנו איתן וקיימנו שיח על קוויריות, פרפורמנס של מרחב, פירוק זהות, ביטחון במרחב ותפישות פמיניסטית דרך המבנה של הפסאז’ הקונקרטי וחללים לימנלים (חללי מעבר) באופן כללי. באירוע היו הרצאות, מסיבה, מקעקעים שקעקעו תוך כדי והפכנו את המקום למרחב בטוח עבור מגוון רחב של זהויות. זה היה האירוע הראשון שעשה משהו מאד משמעותי בדי.אן.איי של הבוש.

חן: כל אירוע בלט באופן טיפה שונה גם במשמעות הציבורית-חברתית שלו וגם עלינו כקולקטיב ואולי במובן הזה הפסאז’ באמת כמו שנגה אמרה מתבלט כמכונן זהות של הבוש, נושא השיח במרחב. אני אוהבת את החיבורים שקורים באירועים, את זה שיכול להיות במרחב אחד גם תערוכה, מסיבה, מפגש, שיח, ערב שירה. זהו הניסיון שלנו כמעט לדחוף את הקירות בידיים שלנו על מנת לייצר עוד מרחבים לעוד ציבורים.

תקופת הקורונה השפיעה על בוש? אם כן, איך?
חן: יצרנו פנזין אינסטגרמי וקראנו לו “סטרילי”. רצינו לייצר במה לכל הסיפורים המתחוללים בתוך הטירוף הזה של הקורונה מאחר והרגיש שבחוץ הכל מאד סטרילי אבל בין הקירות מתחוללים סיפורים שרצינו להוציא לאור. בעצם ההזמנה הייתה גם לכל מה שאינו סטרילי וקיבלנו מלא יצירות מהממות גם מתוך מעגל האמנים.ות של הבוש וגם מבחוץ, ועכשיו ניתן ממש לדפדף בו בעמוד האינסטגרם שלנו.

נגה: תקופה של דיוק וזמן לחשיבה על מהי פעולה אמנותית, מה המשמעות שלה ועבור מי היא מתקיימת. בנוסף לפנזין עשינו מפגש בזום בשיתוף עם הבית הפתוח והמרכז הגאה, הבאנו אמנים.ות ודיברנו איתם.ן על היצירות שלהם.ן סביב התקופה האחרונה ושיחות עם אנשים מהקהילה. פתאום הייתה משמעות גדולה למפגש הזה אחרי תקופה שהיינו מסוגרים וכל אחד עם עצמו. באופן כללי, הקולקטיב שלנו מתעסק במפגש ושיח בכל מיני מרחבים וזה היה מרחב חדש עבורנו. עכשיו בדיוק התחלנו לעבוד על פרוייקט חדש מתוך התחושות שלנו על האווירה והמצב הנוכחי. אנחנו רוצות ליצור פעולה אמנותית במרחב הציבורי שגם תאפשר לאמניות ליצור ולהציג וגם תאפשר לנו להגיב למציאות המטורפת הזו שמתחוללת.

לאן הייתן רוצות להגיע עם העשייה? מה הפנטזיה האמנותית שלכן?
חן: יש לנו המון חלומות להמשיך לגלות עוד ועוד מרחבים מגוונים ככל שאפשר. גם סביב הנושא של הקהילה שלנו שצריך גם לה לייצר מרחבים, אנחנו רוצות להיות בכל מקום ולהמשיך ולייצר במה משמעותית שמדברת ומתקשרת את הסיפורים שלנו.
נגה: יש לנו רצון מאד גדול לייצר רשת עבור כמה שיותר יוצרות ויוצרים. להתרחב ולהרחיב את הגבולות להגיע לכמה שיותר קהלים. הצורה פחות משנה אם זה בגלרייה מטורפת בברלין או בחניון תת קרקעי בקריית מלאכי.

מה הצעד הבא?
חן: בימים אלו אנחנו עובדות על פרויקט אמנותי חדש שבקרוב ייחשף בעמודים שלנו. אפשר לומר שהרעיון נולד מתוך מבט על הרחוב בתקופה זו, כמקום טעון ורלוונטי. בפרויקט נשתמש בכלי היצירה שלנו: שיח ומפגש, שהפכו בתקופה הלא פשוטה הזו הכרחיים אפילו יותר. התחושה של בדידות זקוקה למענה קהילתי, מרחב של שיח יוצרות.ים שידברו את המאבקים שלהן בתקופה זו. האיחוד של כל אחת מהיצירות של המשתתפים ייצר את סיפור הקהילה שלנו, הקהילה של הבוש.
נגה: אני ממש מתגעגעת לליצור תערוכות, בא לי כבר את האירוע הבא. כרגע דברים לא מאד ברורים לגביי עתיד ואנו מחכות לרגע שהמפגשים יחזרו.
אנחנו רוצות לתת שכר לאנשים שמציגים ולכל הגורמים שמשתתפים, זו אחת מהשאיפות הכי גדולות שלנו מאחר וכיום, יוצרות לא משתכרות באופן מכובד, בטח מפרוקיטים שהם יחסית קטנים. זה לא מצב שאנחנו רוצות להיות חלק מהסטטיסטיקה שלו ונשמח לשנות את זה.

חברות הקולקטיב:
נגה אור ים: בוגרת לימודי תואר ראשון בסמינר הקיבוצים, מתגוררת בתל אביב, יוצרת רב תחומית ואוצרת עצמאית.
שיר ניומן: צלמת, אקטיביסטית ויוצרת דוקו. בוגרת תואר ראשון לקולנוע וטלוויזיה בסמינר הקיבוצים.
שיר חכים: חיה בעולם. חברה ומייסדת קולקטיב בוש, תאורנית, לא מפסיקה לשאול שאלות.
מיכל שומר: בעלת תואר ראשון בעיצוב תקשורת חזותית מהמכון טכנולוגי בחולון; מעצבת עצמאית, יוצרת ״עברית רב-מגדרית״: מערכת של אותיות עבריות חדשות המאפשרות קריאה וכתיבה רב-מגדריות.
פאינה פייגין: בוגרת לימודי תואר ראשון בסמינר הקיבוצים, מתגוררת בתל אביב, יוצרת רב תחומית
הילֵא רצון: בוגרת תואר לחינוך מתל חי, מתגוררת ביפו מלוות מנחי קבוצות חברתיות במרכז הגאה, עובדת בחינוך הבלתי פורמלי ומפיקה
חן עמרם: מורה, יוצרת תוכן, ומנחה, יו”ר ארגון מגמ”ה (מורות.ים גאות.ים במערכת החינוך). מאמינה בסיפורים. בעלת תואר שני מהחוג להיסטוריה של עם ישראל, האוניברסיטה העברית.