העבודה ״התבשלה״ במוחי כבר בערך שנה לאחר קריאת ספרו של ריי קורצוויל בנושא. על הביצוע והמחקר אני עובד כבר כמעט חצי שנה. זאת העבודה בה ריכזתי את מיטב מאמציי כמעצב בוגר הן מבחינת זמן ביצוע ומחקר קונספטואלי והן מבחינת לימוד תוכנות וטכניקות חדשות ליצירת העבודה.

אהבתי לאומנות הרנסאנס ולקלאסיקה בשילוב עם אהבתי לטכנולוגיה ותאוריות עתידניות, הביאו אותי לדמיין את העתיד בצורה חיובית ומאוד ״רומנטית״ בגישתה.

אנשים רבים בחברה המודרנית מתייחסים כיום אל טכנולוגיה בצורה חשדנית, אפילו כמשהו מסוכן (ולראיה הפופולאריות של סדרות כמו ״מראה שחורה״ וכו׳). זה גורם לי להסתכל על הטכנולוגיה בצורה רחבה יותר ועל התמורות שהיא הביאה את האנושות להישגים המרשימים שהגענו עד כה, בכל תחומי החיים. היצירה מנסה ״לקמפרס״ את הישגי האנושות מבחינה טכנולוגית עם החלק התחתון של הטריפטיכון (23 פסלים המתארים פיתוחים טכנולוגיים) ולהציג את נקודת הסינגולריות כ״שיא״ חדש של האנושות.

העבודה היא טריפטיכון המתאר את שנת 2055 כנקודת מפנה באנושות, שנה בה נוצר אדם 2.0: סינתזה מושלמת בין האדם למכונה. העבודה נשענת על הערכים החזותיים שהיו מקובלים בתקופת הרנסנאס, הנחשבת כתקופת ״התעוררות האדם החדש״, ולפי תפיסתי נקודת המפנה ההיסטורית המתוארת ביצירה הינה המשך ישיר לתקופה זו. היצירה מתבססת על התיאוריה העתידנית מאת ריי קורצוויל. סינגולריות טכנולוגית מתייחסת לנקודת זמן עתידית בה ישיגו המחשבים יכולת אינטלקטואלית גבוהה משמעותית מזו של בני האדם; בינה מלאכותית מתקדמת שתיצור טכנולוגיה שתשנה את הציוויליזציה האנושית באופן קיצוני.

כבר בשלב הצגת הרעיון היה לי ברור כי משימה זו תהיה מאתגרת ביותר מבחינה טכנית. ואכן, גודלה של העבודה וריבוי הפרטים בה חייבו אותי להשתמש במספר מחשבים ולעבוד במקביל בכמה תוכנות לעיצוב ועריכה לאורכם של חודשים אינטנסיביים.

במקביל לפיתוח העלילה והמחקר, החלטתי לשלוט עד כמה שניתן בתוכנות עיצוב תלת-מימדיות על מנת ליצור את חומרי הגלם העיקריים בפרויקט.

רבים מתהליכי העיצוב שאנו לומדים בשנקר ובאקדמיה בכלל מחייבים צמצום ותמצות מסרים לכדי תוצרים גרפיים פשוטים ואחידים. אף על פי כן, בייצוג עתידני-קלאסי זה, החלטתי להשתמש בתהליך עיצוב הפוך הכולל ריבוי אלמנטים המתקשרים עם הצופה בצורה קונקרטית ומוחשית. ״תקשורת חזותית״ עתיקה שהוכיחה את עצמה במשך מאות שנים: טריפטיכון ריאליסטי.

הטכניקה הינה קולאג-ריאליסטי, פוֹטוֹמוֹנְטיז’, שבו השתמשתי בדמויות שיצרתי בתוכנות תלת-מימד שונות תוך שילוב של מעל 350 תמונות ברזולוציה גבוהה (טקסטורות, עננים, בניינים, חלקי גוף מסויימים וכו׳).
העיצוב חולק לשישה חלקים שאפשרו לי לעבוד על הפרויקט בגודלו הפיזי המקורי; 45,000 פיקסלים רוחב וכ27,000 פיקסלים גובה ברזולוציית 300 DPI. העבודה ארכה שעות רבות, הן בשל הקושי האישי בעיצוב כמות גדולה של פרטים ושילובם לקומפוזיציות משנה וקומפוזיציית-על המשלבת את שישת העיצובים, והן בשל כוח המחשוב הנדרש בעיקר ע״י רינדור (גם כאשר רבים מתוצרי תלת המימד המורכבים נשלחו לבסוף לחוות רינדור.)

בשנים האחרונות דמויות ממוחשבות הפכו לריאליסטיות והן יותר ויותר נגישות. אם בעבר דמויות ריאליסטיות היו נחלתם של מחשבי-על בלבד, כעת ניתן ליצור ולעצב אותן במחשבים פרטיים. השליטה בדמויות תלת-מימדיות לצורכי הפרויקט סיפקה רבדים נוספים לקונספט העבודה: דמויות רבות נראות ממוחשבות, מעלות סימני שאלה בעיני הצופה ומבלבלות אותו. האנשים הניבטים מן התמונה כמעט מציאותיים, אך עם זאת מעוררי חשד שמא אינם בשר ודם.

הדמות הראשית בעלילה, דמות האישה, הינה המודל הריאליסטי ביותר שהגעתי אליו. באופן אירוני ומכוון, זו אינה דמות אדם אלא דמות הרובוט ״אדם 2.0״ במיטבו; ממוחשבת לחלוטין, בעלת תנועת גוף הירואית ודינאמית ומבט מרוכז המתיישב כמעט בשלמות על ציר ה-x וה-y של המחשב…

אז במילים פשוטות, מיהו ה”אדם החדש” בעינייך?
מבחינתי, האדם החדש הוא אדם שאימץ את הגישה הטראנס-הומניסטית בצורה מוחלטת: התגברות האדם על מגבלותיו הביולוגיות באמצעות קידמה טכנולוגית.