המפגש הראשוני, העמוק ביותר ביחסים בין אישיים הוא לרוב המפגש עם אמא. מדובר בקשר אישי ואינטימי מאין כמוהו ואין ספק שהוא תורם רבות לעיצוב האישיות שלנו.
באופן טבעי, כל אמא חושבת שהילד שלה הוא הכי מיוחד, הכי יפה והכי טוב
ולפעמים נשאל איפה אמא נגמרת ואני מתחילה.
מה קורה כשבתוך העולם הפטריארכלי בו אנו חיות, אישה יולדת גבר?
התינוק שאמא יולדת יצמח להיות גבר שונה מהגברים שפגשה, “גברים הם חיות פרא, אתה לא כמוהם” כך אמרה אמא של יהונתן מילא לויטס – 27, מרעננה ומתוך המשפט הזה, נוצר פרוייקט הגמר עוצר הנשימה של יהונתן שיצר סרט אנימציה ידני בטכניקת Frame by frame באורך 3.5 דקות.
הסרט נקרא: “men are wild beasts, you are not like them”
הסרט מצוייר בשחור על גבי לבן בקווים חזקים ובולטים ומציג אוסף של דימויים בעלי תוכן רגשי ומחשבות על העולם הגברי.
אחד הדימויים המרכזיים בסרט הוא סוס שנולד לאישה אנושית ומתאר חיית פרא מבוייתת הנמצאת בקונפליקט פנימי מול היצר הפראי הטבעי שלה אל מול הרצון לרסן ולשלוט בדחפיה.
את הסרט מלווה פסקול שנוצר במיוחד ע”י איגור קרוטוגולוב שלצד הדימויים מעניק תחושות חזקות של מתח, סכנה, סקרנות, בדידות ועוד אין סוף רגשות חדים. בקרוב הסרט יוצג בפסטיבלי סרטים מובילים בארץ ובעולם ותוכלו גם אתם.ן לצפות בו. בינתיים, קבלו טיזר.
יהונתן מילא לויטס הוא אמן, יוצר ומאייר מופלא שהאמנות שלו תלויה על קירות הבית שלי ועל הגוף שלי כשאני לובשת חולצות מאויירות שלו. הגיע הזמן שגם אתם.ן תכירו אותו:

איפה אתה עכשיו? עכשיו אני בבית. בדיוק סיימתי את התואר ב”בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב” במחלקה ל “תקשורת חזותית”. זו הייתה התקופה הכי מרגשת ומשמעותית בחיי ובמהלכה הצלחתי להבין את עצמי קצת יותר ולהיות קשוב לרגשות שלי. לאורך התואר ניסיתי להביא את העולם האישי שלי ולחפש כל הזמן כיוונים וכלים חדשים שירחיבו את יכולות הביטוי שלי. זה כמו ללמוד לדבר רק באופן חזותי. להבין איך מלגמגם, אתה רוכש מילים ושפה ומנסה לדייק את המילים בהן אני משתמש. עברתי סוג של מסע שבבסיסו החזרה אל ה”אני”. בכל בריף, קונספט ופרוייקט, אני חוזר לשאוב מים מאותה באר של מחשבות פנימיות, תהיות וחיפושים. זו הייתה תקופה מתישה ומספקת ממש. במיוחד העבודה על פרוייקט הגמר שלי.

ספר על פרוייקט הגמר שלך, מאיפה הגיע הרעיון? לפרוייקט יצאתי ממשפט שאמא שלי אמרה לי “גברים הם חיות פרא אתה לא כמוהם” (שם הסרטון). המשפט ליווה אותי לאורך יצירת הפרוייקט. השאלה על מקומי ביחס לעולם גברי אליו אני שייך ולייצר הפרא, החייתי העסיקה אותי. אני יודע שאני גבר, אולי אני גם חיית פרא? לא מצאתי תשובה ברורה לשאלה. בחרתי לייצר סרטון אנימציה ידני בשחור לבן  מדיום חדש יחסית שאין לי הרבה ניסיון בו אבל השילוב של האהבה שלי לקולנוע ולרישום, משכו אותי אליו. הבחירה באנימציה אפשרה לי לעבוד על מגוון רבדים: סאונד, תנועה, זמן, תסריט, בימוי, עריכה ואיור. הבחירה באיור אפשרה לי לייצר פרשנות ויזואלית שלא נשענת על המציאות. לייצר עולם אסתטי בעל חוקים משלו, עולם קר, מנוכר וקשה. לאורך הזמן הפרוייקט עבר תהליך של הפשטה, מסמלים ישירים ופיגורטיבים ליצירה “על זמנית” ו”על מקומית” בעלת סמלים וייצוגים ארכיטיפים מופשטים עם סוף פתוח. המטרה הייתה לנסות להרחיק את התוכן מייצוג אישי וישיר ולמשוך אותו למחוזות פואטיים. הפרוייקט נעשה בצמוד ובהישענות על רצועת סאונד, קופמוזיציה שייצר איגור קרוטוגולוב, יוצר ומוסיקאי מקומי. היצירות של איגור כל כך עוצמתיות וקשוחות והן עוזרות לי לזקק רגשות ולתרגם אותם לויז’ואל. הניסיון הוא לייצר חזות בעלת מטען רגשי חזק כמו בסאונד. הרעיון של פרוייקט הגמר נובע מההבנה שהעולם הזה שאנחנו חיים בו, נשלט כבר יותר מידי זמן בידי גברים שהביאו איתם כוחניות, אלימות, ניצול, דיכוי, הרס ופחד. גברים הם חיות פרא, אנחנו כולנו חיות פרא.

עולם הדימויים שלך מאוד רישומי וספציפי, הן בסרטון ובכלל, ספר לי על הדימויים שלך ועולמות התוכן מהם הם באים? הדימויים סובבים סביב האנושי והטבע, יחסי כוח, מאבק וטבע האדם. יסודות דרמטיים. הטבע תמיד הרשים אותי. האינסופי, להרגיש קטן ביחס אליו, לעמוד מול כל העוצמה שלו שעוטפת אותך במסירות. וויליאם טרנר היה הראשון באמנות שהביא אותי לעמוד מול סערות ולהבין את היופי שבהן, הבנתי כמה אנחנו קטנים וזמניים פה. גם מחשבות סביב טבע האדם, רע וטוב. אני מאמין שרק אם באמת נודה ונרגיש שאנחנו רעים נוכל להשתפר ולהתקדם לאנשהו. כרגע הבעיה היא שיותר מידי אנשים חושבים שהם טובים ושהקיום שלהם תורם במשהו.

מה היה המפגש הראשון שלך עם אמנות ואיפה אתה פוגש אותה היום? אמא שלי לימדה אותי לאהוב את עולם האמנות, הספרות והקולנוע. בשבתות היינו נוסעים כל המשפחה לתערוכות במוזיאון תל אביב ובסוף הסיור היא הייתה קונה לי גלויה שבחרתי בחנות של המוזיאון. אני זוכר שהיינו הולכים ברגל לגן היא תמיד הייתה מקריאה לי ספר, גם מתחת למטרייה כשירד גשם. אם על כל ספר שאמא שלי הקריאה לי כשהייתי ילד אספיק לייצר איור, מצבי יהיה טוב. חוץ מהספרים והמוזיאונים גדלתי על קולנוע וסרטים מצויירים של וולט דיסני. קשה לי לחשוב שילדים היום כבר לא גדלים על סרטים מצויירים, זה פספוס וזה עצוב, תלת זה זבל רציני. האיור בדו מימד מושך את הוויז’ואל למחוזות בעלי פרשנויות, האנשה של דמויות, מצבים, רגשות ותנועה. הוא יוצר בו פערים וחורים בגלל המגבלות. כילד אתה משלים את אותם הפערים, דבר המפתח לך את הדימיון ופותח את הראש והלב. היום אני פוגש אמנות בעיקר בקולנוע. אני אוהב את זה שכולם מתלבשים יפה ובתכלס יושבים בחושך, בשקט. בכללי חושך ושקט זה טוב. שני סרטים מקסימים שראיתי לאחרונה היו: “כאב ותהילה” של אלמודובר ו”פרזיטים” של בונג ג’ון-הו. “כאב ותהילה” נגע בכל כך הרבה מישורים. זה סרט שמעביר את הרעיון של החיים בצורה טובה וחזקה, אם צריך להראות למישהו מה קורה פה תכלס זו אחלה של דרך, להושיב אותו ולהראות לו את הסרט. “פרזיטים” פשוט החזיק אותי במשך שעתיים בלי לשחרר לרגע.. חריף וחד מאוד.

תאר את הסגנון שלך ב- 3 מילים: הבעה, דימוי, שחורלבן.

באילו כלים/ חומרים אתה משתמש: כל מה שמוציא שחור. לרוב דיו, עט, טוש, מכחול, ציפורן ועפרונות רישום. בד”כ טכניקות ידניות.

מי האמן/ית האהוב/ה עלייך? כרגע David Schiesser
מי 3 המאיירים.ות האהובים עליך בסצינה המקומית? איזבלה וולובניק, תום גולדשמיט, עמית מנדל.

אילו תגובות אתה מקבל בהקשר לאמנות שלך? אני מנסה תמיד ללכת בדרך שלי, להיות קשוב לעולם הפנימי שלי ולמה שעוטף אותי מסביב. לחפש את הפערים ולמצוא תשובות. אני מנסה להיות נאמן לעצמי ביצירה. יש אנשים שמתחברים לעולם שלי ויש שמתקשים ואפילו נרתעים ואני לגמרי מבין את זה. אנשים יחפשו וירדפו תמיד אחר החיובי. אני נהנה מהפלירטוט הזה עם הפסימי וכל מה שמנוכר, דחוי, מודר וכואב. אני מנסה ללכת בדרך שלי, אני מכיר אותה והיא אותי, אין פה זרות. עם זאת אני משתדל לחפש גירויים חדשים שיאירו אותה באור קצת אחר. המטרה העילאית ביותר של היצירה שלי היא לנסות להעביר באנשים את אותה תחושה ורגש, בדיוק כמו התחושה שאני פוגש ביצירה. אומנות דרמטית ונוגעת.

מה הצעד הבא? לאן פנייך? כרגע אני מתמודד מול סוג של איזשהו ריק מסויים. אני בנאדם של מסגרות והייתי מאוד טוטאלי בבצלאל. אני מנסה לייצר לעצמי מסגרת עצמאית. זה לא פשוט, זה אפילו ממש מלחיץ אותי. תמיד חיכיתי לרגע שאתחיל לקעקע, זה היה סוג של יעד. בניתי שפה גרפית ואיורית שתוכל להשתלב ובכללי המחשבה הזאת על המפגש של דיו ועור עושה לי טוב בגוף. אני ממש מרגיש שהגיע הזמן שאצלול לעולם הזה.

אינסטגרם: yehonatanlevitas
פייסבוק: yehonatan cohen levitas

** מאחר והסרט כרגע מועמד להצגה בכמה פסטיבלים, ניתן לפנות ליהונתן באופן אישי על מנת לקבל קוד לצפייה.